לא הרבה תיירים פוקדים את כיכר שאטלה בגדה הימנית של נהר הסיין למרות מיקומו המרכזי. כיכר קטנה עם מזרקה גדולה שלא תמיד במצב טוב ונחבאת בין מבנים גדולים. דקה מהוטל דה ויל, היום אנו דווקא נבקר שם ונגלה את סיפורה שהתחיל דווקא במבצר.
מבצר שאטלה
בתקופתו של לואי השישי במאה ה-12 נבנה במקום מבצר אבן גדול שהכיל בית משפט, מטה משטרה ובתי כלא. המבצר החליף מגדל עץ עתיק שנועד להגן ולתצפת על גשר גראנד פונט(כיום גשר השינוי Pont au Change). במהלך השנים עבר המבצר שינויים ברוח התקופה על מנת שלא יתפורר ויתפקד כראוי. 1684 המבצר נבנה כולו מחדש בתקופתו של לואי ה-14 וכך נשאר עד הריסתו לאחר המהפכה. בשאטלה היו מספר בתי כלא ממזרח למערב, חדרים עם מיטה חלון ונוף למעמד העליון, ואולם גדול עם מזרני קש למעמד התחתון וגם צינוק טחוב בלי כלום למי שאין מעמד בכלל. בין "האורחים" שם נמצא קרטוש( מחסנית Cartouche), רובין הוד הצרפתי שגנב מעשירים וחילק לעניים.
בשנת 1962 יצא סרט בשם זה בכיכובם של ז'אן פול בלמונדו וקלאודיה קרדינלה.
במציאות קרטוש סיים את חייו על הגלגל ואני לא מתכוון לגלגל המזל.. עוד אורח היה הברון דה בסנוול Baron de Besenval שנולד בשוויץ והפך לדמות משמעותית בחצר המלוכה של לואי ה-16 ורעייתו. מי שרוצה לדעת היכן התגורר הברון, שפשוט יפנה לשגרירות שוויץ לא הרחק מהאינווליד, זו הייתה אחוזתו של הברון.
כיכר שאטלה
בשנים 1802-1810 בעקבות צו של נפוליאון בונפרטה נהרס המקום וכך גם בתי המטבחיים המסריחים מסביב. הכיכר עצמה לא גדולה ואין בה ספסלים לשבת, אך נטועה במספר עצים. את מלוא תשומת הלב תופסת מזרקת הדקלים Fontaine du Palmier שנקראת גם מזרקת הניצחון. במקור תוכננה לספק מים טריים לתושבי שכונת שאטלה ולהנציח את ניצחונותיו של נפוליאון בונפרטה. זוהי מזרקת המים הגדולה ביותר שנבנתה בתקופת נפוליאון ועדיין קיימת את המזרקה תכנן המהנדס פרנסואה-ז'אן בראל, שהיה אחראי על מזרקות ואספקת המים של פריז בתקופת האימפריה הראשונה. בניית המזרקה שמתנשאת לגובה 18 מטרים הושלמה בשנת 1808. עמוד ניצחון רומי בצורת עץ דקל מעוטר בחלקו העליון בעלי דקל מכאן שמו.
עלי הדקל אינם סתם המצאה, הם באים להזכיר לנו את המערכה המצרית של נפוליאון. שימו לב שחמש שמות בזהב חקוקים לאורך העמוד. השמות הם חמישה קרבות: המצור על דנציג (1807), קרב אולם (1805), קרב מרנגו (1800), קרב הפירמידות (1798) וקרב לודי (1796). בראש העמוד ניצב פסל ניצחון עשוי ברונזה מוזהבת, הנושא את זרי הדפנה של הניצחון מאת לואי-סימון בויזו. אך כאן הכנתי לכם הפתעה.. הפסל הוא העתק אך אל חשש, רובכם ראיתם את המקור ואפילו לא ידעתם. הוא נמצא בחצר מוזיאון קרנוולה בפריז. את בסיס העמוד סובבים ארבעה פסלים, מייצגים את ערנות, צדק, כוח וזהירות, גם הם מאת בויזו. בבסיס העמוד נמצא הנשר הקיסרי, אך אגן המזרקה הגדול הוא חדש יחסית משנת 1858 מאת הארכיטקט גבריאל דביו. תוספת זו בתקופת נפוליאון השלישי הושלמה עם ארבעה פסלי ספינקס מיצרי ששוצפים מים מאת אנרי אלפרד ז'אקמאר. בתקופה זו הכיכר הורחבה והעמוד עצמו הוזז למיקומו החדש על הבסיס החדש.
תיאטרון שאטלה
על מנת להשלים את התמונה ההרמונית ,תמצאו שני תיאטראות כמעט זהים למראה ניצבים מול הכיכר, תיאטרון שאטלה ותיאטרון העיר. שניהם תוכננו על ידי גבריאל דביו והושלמו בין השנים 1860 ו-1862 כחלק מהשיפוץ הגדול של הברון האוסמן בפריז. תיאטרון שאטלה מאופיין בכניסה מפוארת עם פתחים מרכזיים מקושתים, מרפסת כניסה גדולה כך גם בקומה השנייה. כיום בניגוד לבנייה המקורית את המרפסת והקומה השנייה סוגרים דלתות וחלונות זכוכית. לעומת זאת, עמודי התאורה בחזית, והפנסים בקומה השנייה לא השתנו כלל במהלך השנים. במקום מתקיימות הופעות מכל העולם כולל בלט קייב שמצא כאן בית החל משנת 2022. גרסת במה של "מסביב לעולם בשמונים יום" מאת ז'ול ורן הופיעה במשך 64 שנים החל מאפריל 1876 ונסגר רק בזמן הכיבוש הנאצי במאי 1940.
רואים על הגג שני מלאכים קטנים אוחזים בעמוד ברזל מוזר? זהו כליא ברק.
הבלט הרוסי של סרגיי דיאגלב החל להופיע כאן כאשר ב 13 ליוני 1911 מועלה הבלט "פטרושקה" מוזיקה מאת המלחין איגור סטרוויסקי שגילה לעולם את אחד מגדולי רקדני הבלט ואצלאב ניז'ניסקי. אך זה היה פרומו לסערה שתבוא ב29 למאי 1929 כאשר הלהקה תעלה את הבלט בכיכובו של ניז'ינסקי שגם היה אמון על הכוריאוגרפיה "אחר צהריים של פאון", מוזיקה של המלחין קלוד דביסי. הבלט, שארך רק 12 דקות הציג ארוטיות ותשוקה מינית גרפית שהדהימו את הצופים והמבקרים. חלק מהצופים היו נלהבים וחלקם נסערים, המבקרים חצויים, ותוסיפו לכך שהרקדניות רקדו יחפות אולי תזמינו למה גם המשרה הופיעה להצגה הבאנה להחליט האם המחזה הוא תועבה.
תיאטרון העיר
תיאטרון העיר נמצא בדיוק בצד השני והיה נקרא תיאטרון לירי הקיסרי עד נפילת נפוליאון השלישי בשנת 1870. בזמן הקומונה הפריזאית ב-1871 התיאטרון נשרף כמעט כולו. התיאטרון נבנה מחדש בשנת 1874 לפי התוכנית המקורית ופעיל עד היום. בשנת 1899 שמו שונה לתיאטרון שרה ברנאר על שם השחקנית המפורסמת ששכרה את הנכס, ניהלה אותו והופיעה בו במשך 24 שנים עד יום מותה. בזמן הכיבוש הנאצי שונה השם לתיאטרון דה לה סיטה, מכיוון ששרה הייתה ממוצא יהודי. את שמו האחרון קיבל בשנת 1968 לאחר פרויקט שיפוץ מסיבי שבו רק החזית נשמרה. כיום ממתין לכם חלל מודרני עם 3 אולמות בגדלים שונים, לובי מואר, בר אוכל והחלפת כל מערכת החשמל, מים, כיבוי אש ועוד שיעמדו בסטנדרטים המקובלים. זה לקח רק 7 שנים שכוללים גם מגפה אחת שעצרה את העבודות וגם את שמה של שרה ברנאר שחזר לחזית.
טיפ קטן: בצד האחורי של התיאטרון ברחוב אדולף אדם תראו תוספת בנייה מברזל, לבנים ועץ מאוד מיוחדת ושונה.
- בואו לבקר במוזיאון המדעים של פריז.
- אל תשכחו לבקר את מגדל סן ז'אק הסמוך.







